אחריות מכוח תורה

 


ראית את תשדיר התאונה המזעזע ואתה עוד לא חגור?


אתה צריך גם תשדיר רדיו…"


 


כבר תקופה ארוכה אנו חשופים לתשדיר פרסומת זה העוסק בחגירת חגורות הבטיחות, בווריאציות שונות. התשדיר המזעזע, אמור היה לחרוט במוחות כל הצופים את החשיבות שבחגירת חגורות הבטיחות, ובכך להגיע לירידה משמעותית במספר הנפגעים הקשים בתאונות. אולם בעוד לא יבשה הדיו על הפרסומת הראשונה, אנו נצרכים להמשך וחיזוק של תשדירים נוספים.


 


השאלה היא מדוע? מדוע לא נחרט אצל הצופים לתמיד, הזעזוע העמוק מתשדיר הטלוויזיה? מדוע לא נקבעות אצל הצופים ההשלכות הקשות שבאי חגירת החגורה, באופן קבוע, במיוחד שהמדובר הוא בשמירה על חיי אדם?


 


התשובה לשאלה זו, ולעוד מאות שאלות דומות היא – אחריות.


מה הם היסודות לקבלת אחריות? מהי אחריות של תורה? האם אחריות של תורה, היא ריאלית למציאות של ימינו? על  כך ננסה לעמוד במאמר זה.


 


עקרוניות – הבסיס לכל אחריות:


 יש להבין, שלקיחת אחריות, נובעת תמיד מדבקות במטרה כלשהיא. יכולת האדם להתמיד בעשייה ובהתמודדות לאורך זמן, תוכל להיות רק אם עומדת מאחריהם נקודה עקרונית, שבה הוא אוחז, והיא הנותנת לו את הכוח להמשיך בדרכו. הנקודה העקרונית, מהווה "נקודת החיים" בה דבק האדם בדרכו, גם אם תהיה ארוכה. מכאן עלינו ללמוד, שככל שנקודת החיים עליה נשען האדם היא גדולה יותר, כך יכולתו לקחת אחריות על מעשיו תגדל. וכן להפך, ככל שנקודת החיים עליה נשען האדם היא דלה יותר, יכולתו לקחת אחריות על מעשיו, תקטן.


 


המישור הפרסומי ביחס למישור התורתי:


ע"מ לבחון עניין זה, נשווה בין המערכת הפרסומית לזו התורתית. מהתבוננות על המישור הפרסומי, אנו למדים על התנקזות כלפי משמעויות המופיעות על פני השטח. היות משמעויות אלו חזותיות, הן שנותנות למשור זה את כוחו – היותו עכשווי וגלוי. לעומת יתרון זה, חולשתו היא שאין בו עומק של חיים. על כן הוא משתנה כפי השינויים החזותיים שבו.


לעומת המישור ה"פירסומי", במישור התורתי, עומק עקרוניות החיים בו הוא גדול. אולם הוא חסר פעמים את החזותיות האנושית, – את התמונה הפשוטה והברורה למתבונן האנושי.


התמודדות זו שבין שני מישורי הופעות החיים, מופיעה בספר יונה, באופן ההתייחסות ההופכי כלפי המציאות ה"גויית".


 


מישור החיים החזותי ה"גויי" הממהר להתרגש והממהר לחזור:


מצד אחד יודע יונה שהגויים קרובי תשובה יותר מישראל[1][1]. אולם מצד שני גם קלים לחזור בהם, כפי שמעיד יונה בתפילתו (על פי תרגום יונתן)[2][2].


 


התבוננות במעשיהם של נינוה, מראה מגמת החצנה קיצונית במעשה תשובתם[3][3]. אם בחזרתם מן הגזל[4][4], ואם במעשה השבת האבדה[5][5]. אך בד בבד, חזרה לסורם לאחר זמן קצר[6][6].


 


התנקזות עיקר מגמת החיים של המציאות ה"גויית" – המהווה את פן החיים האנושי שבנו, כלפי מישור החיים החזותי הגלוי, הוא שמחייב בה דרך עבודה של חזרה פעם אחרי פעם, ע"מ לשמר ולקיים את רצונותיה, מתוך שמישור זה במהותו רמת האחיזה בו היא רדודה. על כן גם אם יעסוק הנושא המדובר בחיי אדם, הפנמת המסרים חייבת להיות בדרך החזרה אין ספור של תשדירי פרסומות, אם בראייה ואם בשמע, שתפקידם הוא להשאיר מעל פני השטח את המסר הנצרך.


                                                                


השתלטות אילוצי המציאות על מישור המציאות החזותי האנושי:


חולשת המישור החזותי האנושי להביע עצמו באופן עקרוני, גורמת לעמעום המגמות העקרוניות שבחיינו, להשלטת גורמי האילוץ על דרכי החיים, וכיוון מגמות החיים על פי צרכי המציאות.


תפיסה זו רואה כמציאות ממשית רק מעשיות פרקטית, שהיא הדומיננטית בדרך התפיסה החזותית האנושית את המציאות. על פי תפיסה זו, מעשה קניין הלכתי כגון – מכירת חמץ, הוא מעשה שאין בו מאום, ברגע שברור הוא שמכירה זו אינה מביאה עימה בפועל יכולת שימוש בחמץ (כפי שאכן נכון באופן מעשי במכירת החמץ לגוי). מצד בני האדם המגדירים מציאות רק מצד התועלתיות הנחזית שבו, אין הם מסוגלים לקבל שעצם יצירת הקניין, יוצר קשר מהותי בעל משמעות, שאינו תלוי במימוש אותו קניין ברמה התועלתית. דרך תפיסה זו ברור שגם לא תראה משמעות ממשית במעשה הקידושין, שאינו גורר בעקבותיו צעדים מעשיים כלשהם מצד בני הזוג. זאת לעומת תפיסת התורה, הרואה בקניין החמץ מעשה גמור, ואת הארוסין כחיבור אישותי שאיסורו הוא איסור עריות לכל דבר.


שוני מהותי זה שבין התפיסה האנושית החזותית, לבין תפיסת התורה מקורו הוא בכך שעל פי התורה הריאליות של המציאות הוא הווייתה העקרונית. על כן יצירת מצבים עקרוניים (כגון קניין וקידושין), הם הריאליות הבסיסית של המציאות המתהווית, כשמימושה היישומי הנגלה הוא רק שלב מאוחר יותר.


 


גם על שלטון העקרוניות על פני המעשיות הנגלית, אנו לומדים מיונה, כשמול דרך התפיסה והחיים החזותיים ההפכפכים, השולטים בממד המציאות ה"גויית" האנושית, עומד עומק הממד התורתי המיוחס באופן מיוחד לישראל, שעומקו מגיע עד כדי השלטת הפן ה"גירותי" (מישור החיים המייחד את ישראל) על המישור הגויי.


 


בממד מציאות זו מבוארים מעשה נדירת הנדרים של באי האוניה, והמישור הגויי (-משור החיים האנושי), לא מצד הפכפכותם, אלא מצד נקודת ה"גיור" (-נקודת החיים המיוחדת לישראל) העמוקה שבהם[7][7] [8][8].


 


מישור מציאות זה, מבוטא בספר יונה, כמישור הקרקע שמתחת למים – המישור הקיומי האין סופי שמן הארץ[9][9], המגלה את הפן התורתי שבמישור החיים האנושי, עד כדי עומק הישראליות שבו – שהיא נקודת הלוז שבגופיות הגויית. אולם למרות מרכזיותו של מישור זה ביום הכיפורים, עד כדי שלטונו על המישור הבחירי האנושי,  להביא תשובה גם לעומד במריו, ועד כדי שליחת יונה לנווה מכוחו, למרות בוגדנותו ההפכפכה של המישור ה"גויי" – האנושי, הרי במערכת הכללית, חזק המישור החזותי להוות את מישור החיים הדומיננטי יותר.


 


אכן, גם ביחס לחוקיות החזותית של החיים, המופיעה במקביל לחוקיות האנושית, חוקיות תורה המבליטה את המגמות העקרוניות המוחלטות, אף ביחס למישור "בוגדני" זה:


 


העקרוניות התורתית במישור החיים החזותי:


במישור זה אנו פוגשים את שרה, שרוח הקודש שבה היא במישור ה"סיכה"[10][10] (על פני העור), ותלויה מהותית בשלמות יופיו של הגוף[11][11] (שהוא הביטוי המוחצן החזותי של הנפש והנשמה)  עד כדי אי יכולתה לעמוד מול אותה הנהגת ה' המופיעה מכוח מעשה העקדה[12][12].


 


וכן באופן הקיצוני ביותר את שמשון, שרוח הקודש שבו מופיעה באופן המרכזי ביותר בשערו[13][13] (שהוא ברמת החצנה אחת מעבר להחצנת הגוף את בחינת הנפש והנשמה שבאדם), עד כדי יכולתו הבלתי הגיונית כמעט, להופיע את מגמת האלוהות שבו דרך הממד המוחצן[14][14], גם כאשר בממד הפנימי יותר לא קיימים התנאים להופעת החוקיות האלוהית[15][15].


אין פלא שדווקא את הנהגת ה' שבשמשון רואה יעקב כהנהגת המלכות – כ"מלך המשיח"[16][16], מתוך הדומיננטיות של מישור זה בחיים האנושיים. אולם ככל שאר ההנהגות האלוהיות המתייחסות באופן מיוחד למישור החיים האנושיים, גם בהנהגה זו, הכשל הוא חלק בלתי נפרד מהוויתה, עד כדי כך שבהופעתה הנצחית בכתוב, נוספת לה תמיכה אלוהית – לישועתך קיוויתי ה'[17][17].


 


הוויית חיים נוספת, המרכזית ביותר בממד המציאות החזותית, היא הנהגת ה' שביוסף, המוגדרת בברכתו כ"חן"[18][18]. הוויית חיים זו היא הקרובה ביותר לדרך התהלכות חוקיות החיים האנושיים, על כן יש בה משהו מדרך ההתהלכות הפוליטית, המתקדמת ביחס לאילוצי המציאות. הגדרת הנהגה זו שביוסף היא כמלכות של שועל[19][19]. אלא בעוד שחוט השדרה האנושי הוא אילוצי, ועל כן הוא נעדר ברובו את העקרוניות המוחלטת, הרי בהנהגת החיים זו שביוסף, הכוח המנהל אותה הוא הלוז האלוהי. למרות זאת כפי שכבר הזכרנו בהנהגת ה' המופיעה בשמשון, גם אצל יוסף, שייכותו למישור המציאות הגלוי החזותי, משייך את הכשל להוות חלק בלתי נפרד מהווייתו האלוהית[20][20]. כמו כן, אף הוא נזקק ל"עזרה מבחוץ", כפי שראינו בשמשון – בדמות דיוקנו של אביו יעקב[21][21].


 


התורה כחוקיות שולטת – הקשיים והדרך:


היוצא מכל מה שהזכרנו עד עתה, שמישור המציאות וההתייחסות הפנימיים, קשה לו להוות גורם חוקיות דומיננטי, בעולם שהמימד החזותי הגלוי הוא המרכזי. כך יוצא שממד זה נשאר עם עקרוניותו העצומה בצל המציאות. במקביל, גם מערכות ההנהגה האלוהיות שמיקומן הטבעי הוא בממד הגלוי החזותי, מתקשות לבטא ולממש את חוקיותן במציאות, מתוך היות הכשל חלק בלתי נפרד מהווייתן. מצב זה הינו בעייתי ביותר, כיוון שהוא טומן בחובו סכנה של אי שלטון החוקיות התורתית במציאות לעולם, והוא מצריך מאמץ מיוחד לבטא את החוקיות התורתית כדומיננטית ומכריעה אף ביחס למישור החיים החזותי, במערכות החיים השונות. על כן נצרכות הנהגות התורה למיניהן, הן הפנימיות והן שבממד החזותי, להגיע להרמוניה חוקית גדולה ביותר ע"מ שיוכלו להביע עצמם כשוות זכויות בעולם שבמרכזיותו הוא מופיע כאנושי.


 


היכולת לעבור מעולם חזותי רדוד, הנצרך להעברה חוזרת ונשנית של המסרים בו, מתוך רדידות המגמה העקרונית במגמות החיים שבו, עולם שבו רמת האחריות בו היא נמוכה, תלויה ביכולתנו לממש את חוקיותה העקרונית של התורה במציאות, ברמת הבעה כללית תהליכית, הפורצת את מחסום ההלכה הנקודתית שבה היא "מולבשת". כל עוד אין הדבר קורה, תמשיך להופיע עקרוניות התורה אך ורק בבית המדרש, כשדקדוקיה ומשמעויותיה המתפרטות של עקרונות אלו, מובנים ומכריעים רק במשא ומתן הלימודי וההלכתי, בלא שישפיעו על דרך תפקודנו בחיי היום יום.


 


יש להבין, כשאנו מדברים למשל על דין הרוצח בשגגה, או על חיוב הבאת קורבן של  החוטא בשגגה, אין המדובר רק על יישום דיני עתידי של רמת אחריות גבוהה יותר, בחיינו הפרטיים או הציבוריים, אלא על שינוי מהותי ברמת הופעת החיים בנו, המשנה ממילא גם את רמת האחריות שלנו למעשינו. דין הרוצח בשגגה, או חיוב הבאת הקורבן לחוטא בשגגה, הינם ביטויים לאחריות העצומה המופיעה בחיים התורתיים, מתוך מסת החיים העצומה שהיא מופיעה. לו מיישמים  היינו דינים אלו, על מצב החיים העכשווי, היינו מגיעים למספר עצום של רוצחים בשגגה, וחייבי קורבנות חטאת בלא גבול, שחיובי התורה בהם אינו רלוונטי. ברור הוא שחזרת דינים אלו וכל האחרים להוויית החיים שלנו, היא קצה הקרחון של תגבור מהות החיים בנו, המביאה ממילא להגבהת רמת האחריות ולצמצום מעשי השגגה למיניהם, לכמות שקשה לנו כלל לדמיין.


אם נחזור לתשדיר הפרסומת של חגורת הבטיחות נוכל לומר בברור, שהצורך בהצגה החזותית המחרידה של תוצאות התאונה, לשם הבאת מסר של זהירות בדרכים, מבליט את חוסר האונים של מישור החיים החזותי האנושי, להגיע להתנהלות חיים מהותית שאחריות בצידה, ופותחת לנו את האופציה להוביל מערכת חיים אלטרנטיבית, שהעקרוניות, המהותיות והאחריות הם בסיס קיומה. לא נותר לנו אלא לקרא את הכתובת על הקיר ולהרים את הכפפה.


 








 








[1][1] "… ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר העכו"ם קרובי תשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים" (רש"י על יונה א',ג').



[2][2] "מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'".


ומבאר רש"י: "משמרים הבלי שוא – אותן שעובדים לכו"ם". "חסדם יעזובו – יראת הקב"ה שכל חסדם וטובתם מאתו יעזובו אבל אני איני כן אלא בקול תודה אזבחה לך כך תרגם יונתן" (יונה ב' ט' – י').



[3][3] "וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּו. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" רש"י "ויקראו אל האלהים בחזקה – אסרו אמהות לבד והולדות לבד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו" (יונה ג' ז' – ח').



[4][4] "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה – מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו" (תענית טז, ע"א).



[5][5] "אפילו מציאה שאדם מצא בשדות ובכרמים בשווקים וברחובות החזירו לבעלים" (ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ).



[6][6] "ארבעים יום האריך אפו נגד ארבעים יום ששלח ליונה לנינוה, ולאחר ארבעים יום שבו לדרכיהם הרעים יותר מן הראשונים ונבלעו המתים בשאול תחתית שנאמר מעיר מתים ינאקו" (ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ).



[7][7] "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְדֹוָד וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַידֹוָד וַיִּדְּרוּ נְדָרִים". רשי "וידרו נדרים – שיתגיירו" (יונה א' טז).



[8][8] "מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ". רש"י חסדם יעזובו – …ופרקי דר' אליעזר דרשו כלפי המלחים שעזבו חסדם שהיו מטיבים לעכו"ם ונתגיירו" (יונה ב' ט').



[9][9] אבן השתיה, יסודות הארץ וכו' הנחשפים בזמן היות יונה במעי הדגה.



[10][10] יסכה – זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה


(רש"י בראשית יא, כט).



[11][11] "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב).



[12][12] "לספוד לשרה ולבכתה – ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י בראשית כג,ב).



[13][13] "…וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם" (שופטים טז, יז).



[14][14] זאת בהקפדתו לעשות את כל המעשים ההלכתיים המעטפתיים הקשורים בלקיחת אישה: שידוכין (ע"י הוריו-"…וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן. וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה…"). ארוסין ורק שנה לאחר מכן נישואין ("ויָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ …"), משתה שבעת ימים ("וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה…ותֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה…") (שופטים יד א' – יז).



[15][15] שהרי בסופו של דבר נושא שמשון גויה – ("וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה").



[16][16] "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח…". (בראשית רבה פרשה צח ד"ה יד יהי דן).



[17][17] "… כיון שראה אותו שמת אמר אף זה מת, לישועתך קויתי ה'"( בראשית רבה פרשה צח ד"ה יד יהי דן)



[18][18] בן פרת – בן חן, והוא לשון ארמי אפריון …  בן פרת עלי עין – חנו נטוי על העין הרואה אותו" (רש"י מ"ט פסוק כב).



[19][19] "וישתחו ישראל – תעלא בעידניה סגיד ליה" (רש"י בראשית מז, לא). תעלא – שועל. בעידניה – אם תראה שעתו מצלחת (רש"י מגילה טז, ע"ב).



[20][20] כשל המתבטא באיבודו עשר מתוך שנים עשר המשפחות שנועדו להיות כנגד כל אחד משבטי ישראל" – ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו". ובגמרא: "תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: +בראשית לז+ אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו; ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו, שנאמר: +בראשית מו+ ובני בנימין בלע ובכר…" (סוטה לו ע"ב).



[21][21] "מידי אביר יעקב – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה" (דף לו ב)

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *