ה"סליחות" – הקודמת האישית של התפילה

על היחס שבין ה"סליחות" והתפילה, אנו יכולים לעמוד דווקא מדברי הרמ"א ביחס לסליחות הנאמרות ע"י בני אשכנז בסמוך לראש השנה

:"…ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבה"כ לשמוע הסליחות, מלבד בער"ה שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (פסקי מהרי"א סי' קל"ג)…ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום (כל בו)" (המשך הרמ"א אורח חיים סימן תקפא סעיף א').

למרות שאבל אסור ביציאה מביתו, "ריבוי סליחות" נחשב לעילה ליציאה לבית הכנסת. כמו כן אנו למדים מדברי הרמ"א שהסליחות מהוות "פתיח" לתפילות כל היום כולו. עד כדי כך חשוב "פתיח" זה, שהוא הממשיך את תפילות היום כולו, והוא מקדים בכך הן את האבל הן את היא"צ ואף את המוהל. כך מבאר ה"משנה ברורה" במקום:

"כל היוםשחרית ומנחה [שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וי"א דאף ערבית שלפניו אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו] וכתב המ"א דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ דתפלה תליא ברצון הקהל והא"ר מפקפק בזה ודעתו דיא"צ יש לו להתפלל אם הוא מתענה ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל והובא דבריו בפמ"ג (משנה ברורה סי' תקפא ס"ק יד).

מכוח הסליחות להוציא את האבל מביתו, ומכוח בעל התפילה המתפלל אותם להקדים את האבל, היא"צ והמוהל, אנו למדים שיש ב"סליחות" משהו שהוא גדול מכוח התפילה הרגילה מצד היותן "תחילת מצוות התפילה". נראה שאת סיבת כוחן של הסליחות אנו יכולים ללמוד מהמשך דברי ה"משנה ברורה" המבאר את קדימות בעל התפילה ב"סליחות" על השאר, מטעם – "דתפלה תליא ברצון הקהל". הדגש כוח "רצון הקהל" באופן מיוחד ביחס לאמירת הסליחות מלמד אותנו שה"סליחות" מבטאות באופן מיוחד את מגמת האדם, מעבר לתפילה הרגילה. על כן קביעת הציבור שליח לאמירת הסליחות, כוחה יפה אף להמשך תפילות היום כנגד כל ה"חיובים" האחרים. ההדגש המיוחד של מגמות האדם בתפילת הסליחות, הוא המעצב את תוכנן כפי שהן כיום באופן המדגיש את נמיכות ודלות האדם ביחס לאלוהים. מעלת "תפילה" זו היא דווקא ביכולה לרדת עד למישור האנושי הבסיסי ביותר אולם באופן שעוד ישנה לתפילה זו חיבור למישור האלוהי, וליצור מכוחה את הדבקות המיוחלת. 

ה"תהילה" הסגולית הכמעט שמימית, מול ה"סליחה" האישית הכמעט אנושית

אם נשווה בין מעשה ה"תהילה" המאפיין את חודש אלול באמירת "לדוד ה' אורי וישעי", לבין מעשה ה"סליחה" המאפיין את חודש אלול באמירת הסליחות נוכל לומר שמעשה ה"תהילה" מתרחק מן המיצוע של מעשה התפילה לכיוון המוחלטות הסגולית, בהיותו עוסק בתהילת ה'. לעומת זאת מעשה ה"סליחה" מתרחק מן המיצוע של מעשה התפילה לכיוון האישי, עד כדי נגיעה בגבול ההבעה האנושית שאינה אלוהית. שתי קיצוניות אלו שבמעשה התפילה מתבלטות דווקא בשלב הופעת ראשי התיבות של אלול, שהנן רסיסי אותיות שלפני דיבור התפילה הרציף.בעקבות  מצב קטוע זה מתאפשר או מצד אחד מעשה תפילה סגולי הרחוק מן הדבקות הרגשית האישית המאפיינת את מעשה התפילה הרגיל, או מצד שני מעשה תפילה היורד לעומק ההבעה האנושית בקצה ה"סקלה" של ממד החיים האלוהי. שני המצבים הם תוצר ישיר להבעה לשונית קטועה של התפילה, המאפשרת לנו חשיפה אל שתי רמות הופכיות של תפילה, שאינן מובילות בדרך כלל את קו התפילה ברמת התודעה הלאומית. למרות שאת היחס שבין תפילת הסליחות והתפילה הרגילה למדנו מדברי הרמ"א ביחס לסליחות, הרי ייחוס הסליחות אצל בני אשכנז בהקשר לר"ה, מול קיימותן לאורך כל זמן אלול אצל בני ספרד, ילמד אותנו על הבדלי תפיסה מהותיים ביחס לתהליך הבעת מגמת חודש אלול בין האשכנזים והספרדים. התבוננות בדברי הרמ"א מלמדת שגם הסליחות הנאמרות לפני ראש השנה, מקור כוחם הוא זמן "עשרת ימי תשובה" שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

"… ועומדים באשמורות  לומר סליחות  ביום א' שלפני ר"ה; ואם חל ראש השנה ב' (או) ג', אז מתחילין  מיום א' שבוע  שלפניו (מנהגים)" (רמ"א אורח חיים סימן תקפא סעיף א').משנה ברורה: "מיום א' שבוע שלפניו – משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יוה"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יוה"כ שלא יוכלו להתענות דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועיו"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו יום ראשון בכל פעם ועוד טעם שקבעו ד' ימים שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ד' ימים קודם הקרבה ובכל הקרבנות בפ' פנחס כתיב והקרבתם עולה ובר"ה כתיב ועשיתם עולה ללמד שבר"ה יעשה אדם עצמו כאלו מקריב את עצמו ולכן קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם".

אנו רואים שהרמ"א מביא שני הסברים לעניין הסליחות שלפני ראש השנה. הסבר ראשון מחבר את הסליחות לעשרה ימים שבין ר"ה ויום הכיפורים שאמורים היו כולם להיות בתענית. ארבעת הימים שלפני ראש השנה מהווים "תשלומין" לימי התענית החסרים בין ראש השנה ויום הכיפורים. הצורך ב"יום מסוים", מרחיב עוד יותר את ימי הסליחות ליום הראשון שלפני כן. אולם גם אז הרחבה זו היא מכוח הבסיס של עשרת הימים שבין ר"ה ויום הכיפורים. ונראה הוא שגם ההסבר של "תשלום" ארבעת הימים החסרים לזמן שלפני ראש השנה וגם הסבר הרחבת אמירת הסליחות ליום הראשון שלפני כן מתוך הצורך ב"יום מסוים", הינם הסברים חלשים ביותר להבנת אמירת הסליחות לפני ראש השנה. שהרי גם כיום, כשרוב הציבור אינו מתענה עשרה ימים, אין משנים מאמירת הסליחות לפני ראש השנה. כמו כן אם עשרת הימים המדוברים הם ימים מהותיים (מצד היותם הזמן שבין ראש השנה יום הכיפורים), איך יכולים הימים שלפני ראש השנה שכלל אינם בגדר זה להיות תחליף לימים אלו? גם הדרישה ל"יום מסוים" נשמעת תמוהה ביותר, וכי אין חכמים או אנחנו יכולים להתמודד עם הגדרה הלכתית הקובעת סליחות בכל שנה ארבעה ימים לפני ראש השנה? האם שינוי זמן התחלת הסליחות בכל שנה על פי יום חלות ראש השנה, הוא מצב יותר מסודר?  על כן ברור שסיבות אלו, אינן יכולות להוות הגורם המניע לאמירת הסליחות לפני ראש השנה. יש להבין שהמניע העיקרי בתהליך זה הוא הרצון של חכמים להרחיב את מעגל הסליחות מעבר לטווח שבין ראש השנה ויום הכיפורים, אל עבר חודש אלול, ולשאוב גם מכוחו. מכיוון שכנראה הכוח לומר סליחות על פי הרמ"א מונח במהותו בזמן שבין ראש השנה ויום הכיפורים, נצרכים היו חכמים ל"תירוצים" ע"מ למשוך מכוח זמן זה מעבר לזמן ראש השנה לכיוון חודש אלול, בגיבוי כוחם של עשרת ימי תשובה. ה"תרוץ" הראשון נעשה דרך ארבעת הימים הנצרכים החסרים לתענית, וה"תרוץ" השני נעשה מצד הצורך להתחיל ביום מסוים. לעומת הרמ"א הטורח לחבר את כל ימי הסליחות שלפני ראש השנה לזמנים שלאחר מכן, הרי בשו"ע תפילת הסליחות מופיעה לאורך חודש אלול כולו. נראה שאצל הרמ"א הצורך לזיקת הסליחות לעשרת ימי תשובה, נובע מן  החשש מפני נומך ההבעה האישית שבסליחות עד כדי יציאה מגדר ה"תפילה" המתייחסת למעגל הדבקות האלוהית. האפשרות היחידה שרואה הרמ"א להביע תפילה של "סליחה" בלא לאבד את המגמה האלוהית שבתפילה היא בהופעת ה"סליחה" מכוח זמן שהמהותיות האלוהית שבו גדולה יותר – עשרת ימי תשובה. כיוון שהמשכת תפילת הסליחה מעשרת ימי התשובה לכיוון אלול היא מטרת חכמים, מספיק היה להם לאחוז בסיבות חלושות ע"מ ליצור דרכן את מגמתם
[1][1].

"קול" ו"אמירה" קיומיים

כפי שבארנו הן תפילת ה"תהילה" והן תפילת ה"סליחה" לוקות בחסר ביחס לתפילה הממוצעת ושתיהן שייכות לרמת ההבעה המקוטעת של "ראשי התיבות". כפי שכבר הזכרנו, ההכרה והמודעות החזקים כל-כך כיום לתקיעות השופר, ולאמירת "לדוד ה'" למרות התבססותם אך ורק על רמת ההבעה המקוטעת של ראשי התיבות, מעלה ציפייה  עצומה ביותר ביחס לזמן ראש השנה. שהרי אם "ראשי תיבות" מסוגלים להניע קירבה כה מוחשית בין הקב"ה וישראל, מה יוכל ראש השנה להוסיף ולתת? ברור הוא שרמת יצירה זו של "ראשי התיבות" יוצרת רף גבוה ביותר של יצירה ביחס לראש השנה.התבוננות ב"קול" המיוחד לראש השנה – תקיעות השופר בו, יוכלו לבאר לנו מהי רמת הקיימות הנוצרת בזמן זה.על משמעות ה"תרועה" שבתקיעות השופר לומדת הגמרא במסכת ראש השנה מאם סיסרא:

"שיעור תרועה כג' יבבות. והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד  החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל".רש"י ד"ה דמתרגמינן: "תרועה יבבא ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לשנא ותיבב".ד"ה מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח: "כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן".ד"ה ילולי יליל: "כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה" (ראש השנה לג, ע"ב).

לכאורה ניתן היה לחשוב שלימוד זה נועד לבאר את סוג הקולות שיש להוציא ב"תרועה". אולם התבוננות בספר שופטים מראה שיבבת אם סיסרא טומנת בחובה עוצמת כוח אדירה: 

"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו…" (שופטים ה' כ"ח). 

 ומבאר רש"י בהסברו הראשון:
 
"ותיבב: " לשון דבור, כמו ניב שפתים (ישעיה נז, יט) ורבותינו (ר"ה לג, ע"ב) פירשוהו לשון גניחה כתרועה דמתרגמינן יבבא. ואני אומר לשון ראייה כמו בבת עינו (זכריה ב', יב) וכן חברו מנחם
".

מביאור רש"י על שופטים אנו למדים שה"ייבוב" מתייחס לשני מעגלי כוח נוספים, מימד "ניב השפתיים" וממד ה"ראייה".מהתבוננות במקור בישעיהו אנו למדים ש"ניב השפתיים" הוא דיבור שיש בו ממשות: 

"בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".
רש"י ד"ה בורא ניב שפתים: "בורא אני לו ניב שפתים חדש, כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר, יקראו לו שלום שלום"
(
ישעיהו נז, יט
).

את בניית ה"ניב שפתיים" החדש מעמיד רש"י ביחס ל"ניב" הישן שבו "קריאת הכל עליו תגר" יצרה ממשות של צרה – "שבאתהו צרה עד עתה". מכאן אנו למדים ש"ניב השפתיים" הוא אינו מצב רגיל של דיבור, אלא דיבור המופיע ממשות גמורה.באופן דומה אנו מוצאים אף ב"מצודת ציון" המבאר את מושג ה"ניב" מלשון "תנובה":

ד"ה ניב: " עניין הדיבור. כמו ינוב חכמה (משלי י', לא) והוא מלשון תנובות שדי (דברים לב, יג) כי הדיבור הוא פרי הלשון" (מצודת ציון במקום).

אם נשליך את הממשות המופיעה ב"ניב" השפתיים ל"ייבוב" אם סיסרא ומשם לקול השופר, ברור שאנו מדברים על השמעת קול שכוח ממשותו הוא מעבר לכל מה שמקובל אצלנו בדרך התפיסה האנושית. את מגמת הממשות המתוגברת שב"ייבבא" מבטא רש"י גם בהסברו הנוסף המגדיר את מושג ה"יבבא" מלשון "בבת". כיוון שברור הוא שהסבריו השונים של רש"י אינם יכולים לסתור אחד את השני, יש להבין ש"יבבת" אם סיסרא מהווה כוח דיבור שהוא גם כוח של הבטה. הופעת חוש הראייה בממד ה"קול", מוסיפה לחוש זה קיימות ויזואלית שאינה קיימת בעולם האנושי. מגמה זו אנו פוגשים בהופעת המציאות הייחודית שבמעמד הר סיני:

"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק".
רש"י ד"ה ראים את הקולות: "רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר" (שמות כ' יד
).

השלכת עוצמת יבבת אם סיסרא לתרועת ראש השנה, מחברת אותנו לעוצמת קול בעלת יכולת מימוש עצומה של חיים. ברור שמגמת המימוש הזו תופיע לא רק בקול השופר אלא בכל מרחב הקול – בכוח התפילה. אם התחלנו את חודש אלול בקול שופר שאינו נשמע מפאת הצניעות
[2][2], ובחיבור קטוע של ראשי תיבות[3][3] שהחלו להניע את כוח הדיבור היוצר ברמתו הבסיסית  אם בדיבור ה"תהילות" מצד אחד, ואם בדיבור ה"סליחות" מן הצד השני, הרי סיומת מהלך חודש זה בראש השנה מביא אותנו לקול ודיבור ממשיים ביותר, כדוגמת ממשות הקול המופיעה במעמד הר סיני. אולם בניגוד למעמד הר סיני בו ממשות הקול מופיעה כחלק ממערך שלם של יכולת הגוף עצמו להביע תכני חיים אלוהיים[4][4], הרי ראש השנה כחלק ממגמת לוחות שניים, יוצר ומקיים את החיים על בסיס מישור הקול והדיבור, דרך תקיעות השופר ומעשה התפילה. מתוך כך מתבסס דווקא ראש השנה על כוח הדיבור בהופעת מהלכיו[5][5], כשמגמתו המרכזית היא מגמה של יצירה של חיים[6][6].






[1][1] את אותה הזיקה של ימי הסליחות שלפני ראש השנה לזמן שבין ראש השנה ויום הכיפורים אנו מוצאים גם על פי ההסבר הנוסף, המתייחס לארבעת הימים שלפני ראש השנה כימי "ביקור" הקורבן לפני הקרבתו. שהרי גם באופן התייחסות זה כל ארבעת הימים מתייחסים למצב ההקרבה האמור להופיע בראש השנה. כך שגם על פי הסבר זה אין עצמאות לארבעת הימים שלפני ראש השנה באמירת הסליחות.

[2][2] כפי שלמדנו מן הפסוקים העוסקים בעליית משה לקבלת לוחות שניים שאינם מביאים שום אזכור לתקיעת שופר כלשהי, וכפי שלמדנו מדברי רש"י במקום שדווקא מדגיש בלוחות אלו (בניגוד ללוחות ראשונים) את העלייה הנסתרת להר ללא קולות וקהילות, מתוך החשיבות בצניעות.

[3][3] "אני לדודי ודודי לי", "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" וכו'.

[4][4] כפי שמופיע בנדב ואביהו והזקנים ביכולתם "לאכל ולשתות לפני האלוהים" (שמות כד, יא ורש"י שם).

[5][5] כפי שבולט בהשוואתו לזמנים האחרים: "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא. מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה  הביאו שתי הלחם בעצרת – מנפי שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פרות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג – אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני  עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר" (ראש השנה טז ע"א).

[6][6] כפי שבולט מן המשנה הראשונה של מסכת ראש השנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.