מתוך חוברת על יום העצמאות המשך של המאמר "הספירה – מהות זמן אייר"
נתבונן על דיני האבלות השולטים בזמן הספירה:
"נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא…. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות…" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תצגסעיפים א – ב).
וכתב משנה ברורה ס"ק י"ד:
כפי שכבר בארנו, כל זמן הספירה נחשב בעיקרון לזמן מיתת תלמידי רבי עקיבא, אלא ש"עצרת" מצד אחד, והזמנים שאין אומרים בהם תחנון (המתייחסים לזמן פסח, כפי שבארנו) מצד שני, מביאים לצמצום זמן האבלות לכדי ל"ג יום. גם הגמרא מייחסת את מיתת תלמידי רבי עקיבא לכל זמן הספירה:
"אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגמת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד…תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות ס"ב ע"ב). לא ניתן לבאר אבלות זו כקביעה היסטורית במנותק מן המגמה העקרונית של "זמן" הספירה, שהרי מיתתם של תלמידי ר"ע מוגדרת באופן מפורש ביחס לזמן זה. כדי להבין את הקשר האבלות למהות "זמן הספירה", נתבונן בסיבות הישירות שהביאו למיתת תלמידי רבי עקיבא ואופן מיתתם. "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה…תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא…כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה" (יבמות שם).
"נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא…. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות…" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תצגסעיפים א – ב).
וכתב משנה ברורה ס"ק י"ד:
"יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם: אבאר בקצרה. דלכו"ע נוהגין איסור ל"ג ימים אך יש בזה מנהגים שונים…".
וביאר ביאור הלכה שם: "ביאור הענין, דיש בזה שלש שיטות, ונבאר שתים מהן שנקטום הפוסקים לדינא. וזהו. שיטה אחת, דתלמידי ר"ע מתו ל"ד יום, וראיה ממדרש, שמתו מפסח עד פרוס עצרת, והוא ט"ו יום קודם עצרת …שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות, דתלמידי ר"ע מתו ל"ג ימים שלמים, דהיינו ביום שא"א תחנון לא מתו…".כפי שכבר בארנו, כל זמן הספירה נחשב בעיקרון לזמן מיתת תלמידי רבי עקיבא, אלא ש"עצרת" מצד אחד, והזמנים שאין אומרים בהם תחנון (המתייחסים לזמן פסח, כפי שבארנו) מצד שני, מביאים לצמצום זמן האבלות לכדי ל"ג יום. גם הגמרא מייחסת את מיתת תלמידי רבי עקיבא לכל זמן הספירה:
"אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגמת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד…תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות ס"ב ע"ב). לא ניתן לבאר אבלות זו כקביעה היסטורית במנותק מן המגמה העקרונית של "זמן" הספירה, שהרי מיתתם של תלמידי ר"ע מוגדרת באופן מפורש ביחס לזמן זה. כדי להבין את הקשר האבלות למהות "זמן הספירה", נתבונן בסיבות הישירות שהביאו למיתת תלמידי רבי עקיבא ואופן מיתתם. "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה…תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא…כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה" (יבמות שם).
"תנו רבנן: ד' סימנין הן: סימן לעבירה הדרוקן, סימן לשינאת חינם ירקון, סימן לגסות הרוח עניות, סימן ללשון הרע אסכרה…" (שבת ל"ג ע"א). "י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטיפרס, וכולם בפרק אחד מתו.
למה, שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו…ולבסוף העמיד שבעה…אמר להם: בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו את כל הארץ תורה" (בראשית רבה ס"א ג' וקהלת רבה י"א י').
אם כן, נקודת הכשל של תלמידי רבי עקיבא היא ב"אי נתינת כבוד זה לזה", ובהיות "עיניהם צרה אלו לאלו", כשמיתתם היא במיתה המגיעה על עוון "לשון הרע" . אותה נפילה, אולם בצד הלאומי, אנו מוצאים אצל בר כוכבא, שרבי עקיבא היה "נושא כליו":
"תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש, דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא…וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו. שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום, ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום. בעא אדריינוס מיזל ליה. אמר ליה חד כותיי: לא תיזיל לך, דאנא חמי מה מיעבד, ומשלים לך מדינתא. עאל ליה מן ביבא דמדינתא. עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי. עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה. חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא. אמרון ליה: חמינן ההן סבא משתעי לחביבך. אמר ליה: מה אמרת ליה ומה אמר לך? אמר ליה: אנא אמר לך, מלכא קטל לי, ואי לא אנא אמר לך, את קטל יתי. טב לי מלכא קטל יתי ולא את. אמר ליה אמר לי דאננא משלים מדינתא. אתא גבי רבי אלעזר המודעי. אמר ליה: מה אמר לך הדין כותייא? אמר ליה: לא כלום. מה אמרת ליה? אמר ליה לא כלום. יהב ליה חד בעוט וקטליה…מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה…" (ירושלמי תענית פרק ד' ה"ה).
בר כוכבא בדבריו "לא תסעוד ולא תכסוף", מביע רצון לעצמאות מלאה בלא להיתלות כלל בעזרת ה'.
במקביל, אף קבלתו את הלשון הרע של הכותי על ר' אלעזר המודעי, מביאה לכליונו.
מסקנה: נראה ש"אי הכבוד זה לזה", "עיניים צרות זה לזה", קבלת לשון הרע ובחירת עצמאות מוחלטת לגמרי, המכנה המשותף שלהם הוא אחד. הגעת אדם לאי כבוד לשני או היותו צר עין לשני ויכולתו לקבל לשון הרע על חברו, נובעים כולם מהתגברות הכוחיות העצמית של האדם באופן מופרז, עד כדי שאין הוא מסוגל לראות את האלוהי הבסיסי שלפני עצמיותו הפרטית. לוּ היה ער לבסיס האלוהי הבלתי בחירי המשותף לו ולאחרים, נקודה משותפת זו היתה בהכרח מהווה סיבה טובה לכבוד הדדי, ללא קשר לרמת ההתפתחות העצמית שבכל אחד ואחד. הכרה זו יש בה גם כדי למנוע צרות עין של האחד כלפי חברו, מתוך ההכרה בבסיס החיים האלוהיים הבלתי בחיריים הנותנים לכל אחד את המגיע לו בעולם, נקודה המתעמעמת כאשר כוח הפעולה העצמי ויכולת הבחירה החופשית להגיע לשיאים מכוח עצמם הם העומדים בראש מגמתו של האדם. הבלטה זו של הבסיס האלוהי הבלתי בחירי שבכל אדם, יש בכוחה למנוע בהכרח אף מנגע קבלת לשון הרע, שהרי בהכרת האדם את האלוהי הבלתי בחירי הקיים בכל אדם, נמנעת בהכרח שלילתו.
אם כן, המשפט המובא בירושלמי במנהגו של בר כוכבא לומר "לא תסעוד ולא תכסוף", המפגיש אותנו עם בעיית עצמיות ועצמאות היתר המופיעה בו ברמת הכוח הלאומית, ואצל תלמיד רבי עקיבא ברמה התורתית, היא גורם הכליון לשני זרועות הכוח הללו בעם ישראל. חקיקת כשלון וכליון זה כביטוי קבוע ומהותי בהופעת זמן הספירה בעם ישראל, באמצעות דיני האבלות בזמן הספירה, מחזירה אותנו שוב לאיפיון ההנהגה האלוהי המייחד את זמן הספירה, כפי שלמדנו מעניין ה"עומר" וכפי שלמדנו מענין ה"ספירה"[1][1][1].
כפי שבארנו, כוח ה"עומר" וכוח ה"ספירה" מגבירים את האיפיון העצמי העצמאי ויכולת הפעולה מכוח הבחירה החופשית כעצם הנהגת ה' המייחדת זמן זה. כלומר, אופי ההנהגה האלוהי בזמן זה נותן במהותו עוצמות אלו לאדם להיות בעל עוצמה אלוהית בעצמיותו הבחירית. דווקא עוצמה כזו טומנת בחוּבה את הסכנה של התנתקות גמורה מהצד האלוהי הלא בחירי המעורב בבסיס קיימותנו, והיא שהביאה לנפילת תלמידי רבי עקיבא ובר כוכבא.קביעת זמן הספירה כזמן אבילות באופן קבוע במערכת ה"זמנים", מלמדת שעוצמת הכשלון והנפילה גדולה יותר מן העוצמה החיובית הקיימת בבסיס הנהגת הספירה, כשאין בכוחנו לכאורה להופיע אותה כפי בחינתה החיובית[2][2][2]. אולם ברור שבחינותיה הן קודם כל חיוביות, כשחשיפתן היא חשובה ביותר כדי לאפיין זמן זה ביחס אלינו ברמת עשייה מצוותית, זאת כמובן בהקשר לזמן העצמאות המופיע בחודש אייר.
כדי לחשוף בחינות חיוביות אלו, אין ביכולתנו אלא לחזור שוב להנהגת הפסח. כיוון שהנהגה זו היא ה"ראש" להופעת המשכה בזמן הספירה, מתוך היות זמן הספירה מתחיל עוד מזמן הפסח, ומתוך ההקבלה הבסיסית שראינו בין זמן הפסח וזמן הספירה מצד מעורבות העצמיות בעצם ההנהגה האלוהית המופיעה בהם (בדיני קורבן הפסח וכו'), ברור שאף את הבסיס החיובי של זמן הספירה נמצא בפסח. כל זאת מתוך הבנה שכפי שזמן הספירה הוא העמקת האיפיונים העצמיים הבחיריים שפגשנו בפסח, כך גם המגמות החיוביות שנזהה בפסח, נוכל להשליך אף לזמן הספירה מצד עצמו.
המשך במאמר – "ברכת המזון וההלל חלק בלתי נפרד ממהות השגחת הפסח"
[1][1][1] תפיסת כשלונם של תלמידי רבי עקיבא (ומתוך כך גם כשלונו של בר כוכבא) בהקשר לעוצמת ההנהגה האלוהית המייחדת את זמן הספירה, היא חשובה ביותר גם לעצם ביאור כשלונם זה, שסיבותיו הפשטניות אינן מתיישבות עם ההגיון, שהרי בעיות של "חוסר כבוד זה לזה", "עין צרה זה לזה", הם בעיות שאינן מקובלות, במיוחד לא בקרב תלמידי חכמים. אחיזת כשלונם במערכת "זמן הספירה" תתן תוקף חזק יותר לעוצמתם האלוהית, וממילא ביאור מאוזן יותר לסכנת הכשלון בו היו שרויים, דווקא הם עם כל גדולתם.
[2][2][2] אלא שבהתגברות העוצמות האלוהיות הבלתי בחיריות, או מכוח הזמנים – ימי הפסח, השבתות ור"ח, או מכוח הסגולה הישראלית המופיעה מפרוס עצרת מכוח שבועות, שהם הזמנים בהם פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, אין נוהגים מנהגי אבלות, על פי שתי האפשריות המובעות בשו"ע, ואין כאן המקום להאריך בכך.