שייכות ראובן לנחלת עבר הירדן:

 


כשאנו מדברים על אופיו הראשיתי של ראובן, האיפיון החזק של כוחו הוא: יכולתו להוציא ולהופיע את כוח הדודאים מעומק האדמה. כפי שהסברנו, משמעות הדבר הוא, היכולת להוציא את בחינת האדם שנמצאת בעומק המציאות הטבעית הגשמית, להופעה בפועל, כשפעולה כזאת מצד אחד מופיעה את הכוחות היותר עצומים וראשיתיים של הטבע, וממילא מתבטא הדבר בפוריות ובטבעיות עצומה יותר מאשר במישור הטבעי ה"חמורי" הרגיל שמעל פני השטח.


מצד שני, עצם הופעת הכוח הזה במציאות הרגילה, יש בה סכנה למציאות הרגילה, כיון שמופיעה בה כוח שמעבר חיכולת קליטתה. כך ראינו בירושלמי, (בעניין האיסור לקרא על הדודאים ע"מ לעקרם בשבת). וכך אנו רואים במדרש אגדה בבראשית מ"ט י"ד על ברכת יששכר: "…שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו. מה עשה החמור, רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור. כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים…"


אם נתבונן על השפעתם ההופכית הזאת של הדודאים על המציאות, נראה שיכולת זאת מקבילה ביותר למציאות שאיפינה את עוג מלך הבשן וארצו, שהרי אצלו היה מצב של הוצאה כלפי חוץ של הכוח הטבעי ה"מלאכי" של אנשי דור המבול, שהתבטאה בגודלו ומימדיו העצומים שמתאימים לאותו עולם נכוחד. אפיון זה של ההוצאה כלפי חוץ של הכוחות הראשיתיים האלו, נראים גם בנחלתו בבשן ובגולן, באדמות הבזלת, "זכר" להתפרצויות הגעשיות שהיו בעבר. כפי שביארנו, התפרצויות געשיות אלו, מהוות מצד אחד כוח הרס למציאות הטבעית הרגילה, כשמצד שני בהתפוררות סלעי הבזלת, הם מביאים פוריות רבה לשטח בו הם נמצאים.


אם כן, נראה שהנחלה המתאימה ביותר לראובן כמופיע את כוח הדודאים, הוא נחלת חצי שבט המנשה, שהרי להם ניתנה נחלת עוג מלך הבשן, (כפי שנאמר בדברים ג' י"ג: "ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה…") מציאות שלכאורה סותרת את השוואתינו. אולם אם נזכר בקורות ראובן, כוח הדודאים המוצאים מעל לפני האדמה, לא נשאר בידיו, כיון שאימו "מוכרת" אותו לרחל תמורת משכב יעקב. אם כן אותו כוח דודאים עובר לרחל, שממנה יוצא יוסף, ואליו עוברת בחינת הדודאים.


כפי שכבר הסברנו, המעבר של הבחינה הזאת אליו, מבטאת  גם את מעבר בכורת הנחלה אליו, שמעתה הוא זה שנחשב, "בכור לנחלה", כשהמשמעות המעשית לכך היא, שהוא זה שמקבל את הנחלה הנוספת, אותה נחלה שצריכה לבטא במישור ההופעה הפרטית של הבכור, את עוצמתו הטבעית הראשיתית. ובאמת נחלת עוג מלך הבשן שמופיעה כלפי חוץ את אותו כוח טבעי "מלאכי" של אנשי דור המבול, מלאכיות זאת מהוה למעשה עוצמה המקבילה לעוצמת הכוח "הבכורי" שבמציאות. (יש להזכיר שכפי שכבר הסברנו, אותה ראשיתיות שבנחלה שמתגלת אצל הבכור, מתגלה כשתי בחינות: גם בבחינת האופי הפרטי של הבכור, וגם מצד בחינתו הכוללת של הבכור, כשנחלת עוג, מבטאת את הראשיתיות מצד הבחינה הפרטית של ראובן, שהרי הנחלה מצד הבחינה הכוללת שלו, חייבת להיות בעבר הירדן המערבי, שהרי כל נחלות השבטים נמצאים בצד הזה של עבר הירדן, כשצד זה של עבר הירדן אפיוניו שונים מאשר בצד שבו קימת ארץ עוג. כפי שכבר הסברנו, המעורבות האלוהית שקימת במציאות הטבעית של ארץ ישראל, גורמת לכך, שהבחינה הכוללת והראשיתית שתהיה בארץ ישראל, תהיה בעלת משמעות רוחנית עליונה, כשלעומת זאת, מעלת העוצמה הטבעית שישנה בארץ עוג, היא דווקא במישור הטבעי לכשעצמו, המופיע טבע שהוא עצמו מלאכי בעוצמתו). אם כן מובן שאת הנחלה הזאת צריך לקבל שבטו של יוסף, בעקבות מכירת הדודאים, כשמנשה הוא יוצא חלציו של יוסף.


(הערה: יש לברר יותר לעומק, כשנגיע להבנת שבט יוסף, מהם הבחינות השונות של אפרים ומנשה ומי מהם זה שצריך להיות הבכור לנחלה, והאם באמת מנשה הוא זה שצריך לקבל את "נחלת הדודאים". רמז על כך ניתן לראות בפרשת ויחי פרק מ"ט פסוק כ"ב: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור." רש"י ד"ה שור: "ותרגום אונקלוס בנות צעדה עלי שור תרין שבטין יפקון מבנוהי וכ"ו, וכתב בנות, על שם בנות מנשה בנות צלופחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן." אם כן, על פי דברי רש"י, נראה שבכורת הנחלה הייתה בידי מנשה, ולם מלשון אונקלוס עצמו במקום, ומתרגום ירושלמי במקום, משמע שבכורת הנחלה התבטאה בזה שגם מנשה וגם אפרים קבלו נחלה, ויש לברר זאת ביתר עמקות בהמשך).


 


אנו רואים שבחינת הדודאים ונחלת עוג מלך הבשן, שהייתה אמורה להתיחס כלפי ראובן, "נשמטת" מידיו, לידי צאצאי יוסף. אם כן, אנו צריכים לנסות לזהות מה קרה לשבט ראובן לאחר שאיבד את בכורת הנחלה, אותה נחלת עוג שהייתה צריכה להתאים לו, ואיפה מתאים לו להתנחל, על פי אופיו, כפי שהוציא אותו לפועל בסופו של דבר.


פה אנו חוזרים למעשה לארצו של סיחון, שכפי שנראה מן הפסוקים, ראובן הוא היורש חלק גדול מארצו.


כפי שראינו בהשוואת ארץ עוג לארץ סיחון, ארצו של עוג, יש לה זיקה טבעית לכוח ההשגחה של א"י וממילא לכתחילה הייתה ארץ זאת מיוחסת לירושת ישראל. לעומת זאת, סיחון בהיותו מנותק מן ההשגחה הארץ ישראלית, נשאר בכוחו הטבעי הבראשיתי עצמאי.


אם כן, ברור שכבישת ישראל את חבלי הארץ האלו של סיחון, מהוה למעשה "פלישה" של ישראל מעבר לגבולות הכוח בהם הם היו שיכים לכתחילה, שהרי יחודם של ישראל הוא בהיותם מציאות טבעית שבה עצמה קימת ההשגחה העליונה שלא מן העולם הזה, וממילא התאמתם היא דווקא לעבר הירדן המערבי, (שבו מופיע השילוב הזה של עולם


מציאות טבעית בהשגחה רוחנית עליונה שלא מן העולם הזה) ולא לארצו של סיחון.


תמיהה זאת גודלת עוד יותר, כשאנו רואים שארצו של סיחון מארנון ועד היבוק אינה ארצו המקורית, אלא ארצם של מואב, שבם צוו ישראל, לא להתגרות בם מלחמה, כשכבישת סיחון, היא המתירה חבל ארץ זה לישראל. כך גם מדגישים הפסוקים את חשיבות המעבר הזה ממואב לסיחון:


במדבר כ"א כ"ד: "ויכהו ישראל לפי חרב וירש את ארצו מארנון ועד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון… כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון." רש"י ד"ה והוא נלחם: "למה הוצרך להכתב לפי שנאמר (דברים ב') אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב הייתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל."


באופן דומה מובא הדבר גם בחולין דף ס' ע'ב: "…כיוצא בו אתה אומר, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב"ה לישראל, אל תצר את מואב, אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון, והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון."


 


הערה: בפסוקים בבמדבר נראה שהארץ שכבש סיחון מארנון ועד יבוק נכבשה ממואב, אולם בדברי רב פפא אנו רואים שכבישת סיחון הייתה גם מעמון, וכך גם מסביר רש"י במקום ד"ה עמון ומואב טהרו בסיחון: "ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל. במואב כתיב (במדבר כ"א) והוא נלחם וכ"ו, ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (י"ג), ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וערי ארץ בני עמון, וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפה, יתר ממלכות סיחון, אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון. ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח (שופטים י"א), כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק, אלמא ארץ בני עמון הוא, והם מסיחון כבשוה, דכתיב בו: וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק, אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום."


הסמכתא נוספת להיות חלק מארץ סיחון, ארצם הכבושה של עמון, ניתן לראות גם מדברי מלך עמון ליפתח, שמכליל את השטח מהיבוק ועד ארנון כשטח של בני עמון, כשבבמדבר אנו רואים, ששטח זה עם העיר חשבון בתוכה, מתיחס כלפי מואב, עובדה שמלמדת אותנו, ששני עמים אלו היו מאוחדים בשילטונם ובארצם, ועל כן נוצרה חפיפה גם באזורי שילטונם. (בהמשך הסברנו נראה ששני עמים אלו, משלימים אחד את השני בכוחם).


אם כן מתוך התמונה המתבארת של ארצו של סיחון, מארנון ועד יבוק, עולה תמיהה כפולה: א) איזו שיכות יש לישראל בכבישת ארצו של סיחון, שהרי מבחינת אופיו ותכונותיו, לכאורה אין לישראל שיכות לעולם הזה? ב) מה משתנה בארצם של מואב ועמון בעקבות כבישת סיחון, המאפשר לישראל לכבוש לאחר מכן את ארצם, ולראובן לרשת שם את נחלתו? (שהרי לכאורה לא יתכן, שמקום שלא היה מתאים לכתחילה להתנחלות ישראל, יתאים להם, רק מכוח השינוי הפיזי של העם היושב עליו).


 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *