ראובן – מעשה בלהה

ראובן – מעשה בלהה:


בראשית ל"ה כ"ב: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר." רש"י ד"ה וישכב: "מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה ולמה בלבל וחלל יצועיו שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהייתה נתונה תדיר באוהל רחל ולא בשאר אוהלים ונתנה באוהל בלהה בא ראובן ותבע עלבון אמו אמר אם אחות אמי הייתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי לכן בלבל."


בראשית מ"ט א': "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז" רש"י: כדאי היית להיות יתר על אחיך בכהונה לשון נשיאות כפיים: ויתר עוז- במלכות ומי גרם לך להפסיד את כל אלה הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם…"


מניעי ראובן:  נראה שהצורך של ראובן שמטת אביו תהיה דרך קבע אצל לאה ולא אצל בלהה, מבטא למעשה את רצון ראובן שלאה היא תהיה ה"בית" של יעקב, כלומר היא תהיה עיקר המסגרת בעולם המציאות שלתוכו יוצק התוכן הרוחני העליון שמבטא יעקב. אולם מבחינת האמת רחל הייתה עיקר הבית של יעקב, כיון שאצלה הייתה בחינת המציאות החומרית התחושתית החיצונית, וגילוי האלוקות בעקרו מטרתו הייתה להיות על הבחינה הזאת.


אם כן ראובן רצה לגרום לכך שבחינת לאה במציאות, היא תהיה המסגרת העיקרית שבה תתגלה האלוקות. ונראה שסיבת היות הדחף הזה דווקא בראובן הוא כיון שהיה בו בצורה נסתרת את בחינת רחל כפי שכבר אמרנו, ועל כן כמו שבחינת רחל עצמה התיחסה אצלו כלפי כוח לאה, הוא גם שאף שאותם "תיפקודים" המופיעים דרך כוח רחל, התיחסו כלפי כוח לאה. כמו כן נראה שדווקא הוא זה שהיה יכול לראות בלאה אלטרנטיבה לרחל, כיון שדווקא הוא שנוצר מ"עירבוב" שתי הבחינות האלו, הייתה חזקה אצלו ההכרה הזאת של היות בחינת רחל גם אצל לאה, וממילא המחשבה שגם לאה יכולה למלא את פונקצית רחל כ"בית".


הערה: נראה שחייבים לומר שמעשיו אלו של ראובן, הן אינם נובעים סתם מתוך קנאה בזכות בלהה, כיון שקנאה זאת נראה שהייתה אצל כל בני לאה, כפי שאנו רואים שהייתה קנאתם בעניין יוסף. על כן יש להבין שבלבול היצועים דווקא על ידו, נובע מכך שהוא זה שהיה יכול לראות את אותה בחינה בלאה, שכן נותנת לה את הזכות להיות ה"בית" של יעקב.


 


המעשה שעשה:  כשאנו מתבוננים על המעשה שעשה ראובן, כדי להביא את אביו אצל אמו, ניתן לזהות במעשה עצמו את ה"חותמת" של אופיו. (ולא רק במניעיו).


בפרשה עצמה של מעשה ראובן וכן בברכת יעקב, לא מוזכר בפרוש באיזו דרך בפועל בלבל ראובן את יצועי אביו. ברש"י מוזכר שבלבל את יצועו ואילו בגמרא[1] מובאת גם הלשון הזאת, וכן גם בלשון נקבה: "בלבל מצעה" של בלהה.


במדרש רבא פרשת ויחי פרשה צ"ח מובא עניין ראובן בלשון זאת: "…כיון שמתה רחל, נטל יעקב אבינו מטתה של בלהה ונתנה אצל מטתו. אמר לא דיה לאמה לאתקנא בחיי אחותה, אלא אף לאחר מותה, עלה וקלקל את היצועין". אם כן משמע שהמעשה שעשה ראובן, הוא קלקול היצועין של אביו עם בלהה, מה שמנע מיעקב להיות עימה, וזאת עשה ראובן ע"מ שיעקב יעביר את יצועיו לאוהל לאה.


אם כן אנו רואים שהמניעה הזאת שמנע ראובן  מבלהה את משכב יעקב, גרמה לכתוב לראות את ראובן כאילו שכב עם בלהה. (באופן דומה אנו רואים גם בעניין בני עלי, שכיון שעכבו את קניהן של הנשים ועכבו אותך מלהיות עם בעליהם, העלה אליהם הכתוב: "אשר ישכבון את הנשים"[2]). ונראה שהסיבה שניתן לכתוב בכזאת לשון על מעשה מניעה בלבד, נובעת מכך שגם אדם שמונע מאדם שני לעשות משהו, עצם מעשה המניעה מבטא מציאות של שליטה ותפיסה של הצד המונע את הצד המנוע, לגבי אותו מעשה, כשלשליטה זאת יש משמעות של שיכות כלפי הצד המונע.


אם כן ראובן בפעולתו עשה מעשה שיש בו משמעות של שיוך כוח בלהה כלפיו, (אם כי כמובן במשמעות ה"דקה" של הדבר). ועל כן נכתב עליו בתורה, (שמדברת במובן המשמעות הפנימית). ששכב עם פלגש אביו.


על פי הסבר זה מובן מדוע דווקא ראובן מגיע, לא רק לתבוע את עלבון אמו, אלא דווקא לכזה מעשה, שיש בו משמעות של שיוך כוח בלהה כלפיו והסיבה היא שכיון שבאופי ראובן טמון בצורה נסתרת גם בחינת "רחל", יש בו את היכולת והצורך ליחס כלפי מציאות לאה את כוח החומריות והתחושתיות הגשמית החיצונית שברחל, ועל כן מתאים שדווקא הוא יבצע את השיוך המסוים הזה של כוח בלהה (שפחת רחל) כלפיו, מכוח אותו אופי מורכב שבו.


אם כן מעשה בלהה של בלבול היצועין, הוא הביטוי האקטיבי של שיוך כוח רחל כלפי כוח לאה, ע"י ראובן. אולם אותה בחינה כבר נעשתה על ידו בצורה עקיפה גם במעשה הדודאים, בכך שדודאיו של ראובן הם שגורמים שכוח רחל (משכב רחל) יעבר לידי לאה, וכך אנו מוצאים במדרש בברכת יעקב. "כי עלית משכבי אביך, בשעה שהבאת דודאים והייתה אמך אומרת לאחותה המעט קחתך את אישי, את עלית משכבי וחללת יצועי…"[3]. אע"פ שבמדרש ניתן להבין שגם בעניין הדודאים ראובן בלבל בפועל את יצועי אביו, נראה להבין מתוך פשט הפרשיות, שהבלבול בפועל היה רק במעשה בלהה, אולם אותו אפיון היה בצורה עקיפה גם במעשה הדודאים, ועל כן מוזכר עקרון הבלבול גם במעשה זה.


 


 








[1] מסכת שבת נ"ה:



[2] שמואל א' ב' כ"ב



[3] מדרש רבה בראשית צ"ט ו'

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *