גם בעניין הכהונה, נראה שישנו הבדל מהותי בין הכהונה בה היה צריך לזכות ראובן, ובין הכהונה בה זכה לוי.
כפי שנראה בהמשך, (בהשוואה בין תכונות ראובן, שמעון, לוי ויהודה). כוח לוי גם הוא בעקרו בנוי מאופי לאה, כלומר אופי פנימי. אולם פנימיות זאת שמתגלת אצל לוי, יש לה יחס כלפי המציאות החיצונית החומרית, מצד היותה המובילה של המציאות החיצונית הטבעית. כלומר שלוי מגלה את אותו פן במציאות, שבה המציאות הפנימית מובילה ומקדימה את המציאות החומרית טבעית, כשהביטוי לכך נראה בצורה בולטת כבר בשם שנותנת לאה ללוי: "עתה הפעם ילוה אישי אלי[1]" כלומר לוי מתאפין בתכונה שיעקב במישור שמאפין אותו, מתלוה ללאה במישור שמאפין אותה. וכפי שכבר ראינו, יעקב שרואה ביוסף וברחל את עיקר זווגו, מתאפין בעיקרו ברובד הרוחני המתאים למציאות הטבעית החומרית, ואילו לאה מתאפינת בעיקרה ברובד הרוחני הפנימי, ואם כן לוי מבטא את הקדימות וההובלה של המישור הפנימי את המישור החיצוני החומרי. כלומר ישנו פן בעולם המציאות הטבעית חומרית, שהצד הפנימי הוא המקדים וממנו מתחילה המציאות הטבעית והחומרית וממילא זה אומר שקיום אותה מציאות פנימית עליונה היא תנאי ליכולת המשך השתלשלות המציאות להיות ברובד המציאות החומרית טבעית. (על פי זה נסביר בהמשך את עניין מתנות הכהונה, שנובעים מכך).
על פי דרך זאת ניתן להבין ששבט לוי שמאפין באופיו את אותו צד פנימי עליון מקדים, יהיה זה שיעמוד על קיום אותה פנימיות עליונה במציאות הטבעית שלנו, ויגן עליה מפני פגיעה. (ברור שפגיעה בצד המקדים הזה, מהוה חיסול גם של המשך ההשתלשלות למציאות החומרית. מתוך כך ניתן להבין את קנאות שבט לוי בחטא העגל כפי שמזכיר זאת משה בברכותיו ללוי).
כמו כן ברור שמישור פנימי עליון זה, יהוה את הנקודה המקשרת והמביאה את השפע הרוחני למטה למציאות הטבעית. (כפי שקורה בברכת כוהנים).
אולם יש להדגיש שכל המציאות הרוחנית העליונה שמדוברת פה, הוא כוח המקביל לכוח לאה, כלומר מדובר פה על פנימיות עליונה שיש בה משמעות שאינה מתאימה למישור החומרי והטבעי, מתוך עליוניותה ושיכותה לעולם העליון. (כפי שגם הסברנו בעניין מלכות יהודה).
לעומת זאת הרוחניות והראשיתיות שהייתה צריכה להתגלות ע"י ראובן, (הנובעת מכוח היותו "טיפה ראשונה"). הייתה מהוה כוח מקדים ומוביל שהוא עצמו יש לו כן שיכות וקימות בתוך המציאות החומרית עצמה, עובדה שנותנת לכוח ראובן משמעות חשובה יותר ממציאות הכהונה של שבט לוי, שהרי האלוקות מתגלת בשיאה דווקא כשהיא יורדת לשיא הארציות. הביטוי המעשי להבדל הזה בין כהונת ראובן וכהונת הלויים מתבטא בכך שאותה "רוחניות מובילה" שתתבטא ע"י כוח ראובן, תוכל להתגלות ולהתבטא בתוך מציאות החומר ועל ידה, בלא לאבד כהוא זה ממשמעותה. לעומת זאת הכוח הרוחני המוביל של שבט לוי, יהיה לו משמעות מובדלת ומופרשת מן מחומר מעצם אופיו. כך אנו רואים שבמעמד הר סיני, כשהעבודה הייתה עוד בבכורים, (של כל שבט ושבט) הגיעה העבודה הרוחנית למדרגה של: "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו"[2] לעומת זאת לאחר ה"נפילה" בחטא העגל, כשהתברר שעם ישראל לא מסוגל לגלות את האלוקי מתוך החומר והגשם, נעשה ניתוק בין שני המישורים, כשמשה יוצא מחוץ למחנה, ואז גם מתחילה עבודת שבט לוי.
הערה: אנו רואים שאיבוד הבכורה ע"י ראובן בכל אופניו, משמעותו מתבטאת בכך, או שיכולת גילוי השגחה רוחנית גבוהה בתוך מציאות החומר עצמו, נאבדה לנו, ומתוך כך תפסה את מקומה רוחניות עליונה שמובדלת מן החומר. (אם כי גם היא מתגלת במציאות החיצונית, שאים לא כן אין כאן עניין של "מלוכה"). כך אנו רואים בעניין מלכות יהודה וכהונת הלויים. או שבחינת גילוי השגחה גבוהה, פינתה את מקומה לגילוי משמעות רדודה יותר במציאות. כך ראינו בעניין בכורת הנחלה שניתנה ליוסף.