כשאנו מדברים על השאלה מי מבין השבטים נמנה ראשון, נראה שאין פה סתם עניין של כבוד גרידא, אלא נראה שהבכורה במניין היא בכורה באותה מציאות שמבטא המניין.


על מנת להבין מהי משמעות המניין נתבונן במקור הראשיתי בתורה העוסק בכך בפרשת כי תשא: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו ליהוה בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם"[1]. רש"י ד"ה ולא יהיה בהם נגף: "שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד".


[2]"ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר אתו שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. ויאמר יואב אל המלך… ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה." ובהמשך[3] מובא העונש: "ויתן יהוה דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש".


ממקורות אלו אנו רואים, שהסכנה במניין היא בעצם המנייה, ולא רק כאשר היא נעשית באופן ישיר בבני האדם, כשמחצית השקל נועדה ע"מ לכפר על הבעייתיות שבמניין כאשר הוא בכל אופן נצרך ומחויב.


יש אם כן להבין מה במניין מהוה סכנה כל כך גדולה, המביאה לעין הרע ולנגף בעקבותיו.


מקור היכול לשפוך אור על התהליך המתבצע במניין, הוא בעניין חלומות שר המשקים והאופים: [4]"ויאמר לו יוסף… בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך…" רש"י ד"ה ישא פרעה: "לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה ימנה אותך עמהם".


פסוק י"ח: "ויען יוסף ויאמר… בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ…"


פסוק כ': "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה… וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו וישב את שר המשקים על משקהו… ואת שר האפים תלה…" רש"י ד"ה וישא את ראש: "מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו וזכר את אלו בתוכם כמו שאו את ראש, לשון מניין."


אנו רואים שמנית שר המשקים ושר האופים בתוך עבדי פרעה אין לה רק סתם משמעות של ספירה, אלא יש בה משמעות של בחינה אישית של כל אחד מהם, בחינה המביאה להשבת שר המשקים לכנו ולתליית שר האופים. ונראה שהבחינה האישית מתאימה להופיע במעשה המניין, כיון שמניין הנעשה בקבוצה, מצביע על כל אחד ואחד מן הפרטים ובכך הוא מבליט את פרטיותו בתוך אותה מערכת כוללת בה הוא נמצא. הבלטה פרטית זאת, היא המעלה למעשה את בעיית עין הרע והנגף העלול לבוא על הנמנים, וזאת כיון שהבלטת משמעותם הפרטית האינדבידואלית האישית, (המחויבת ע"מ שכל אחד מן הכלל יופיע במציאות במלא כוחו ועוצמתו). מבליטה באופן אוטומטי, גם את החסרונות והפגמים הקיימים מעצם היותנו גשמיים וארציים. פגמים אלו כשאנו מובלעים במערכת הכלל, אינם בולטים, ועל כן הם גם אינם משפיעים את רעתם על האדם. אולם הם יוצאים ומופיעים באותו רגע שמישור המציאות הארצית המתפרטת מובלט בנו.


על פי הבנה זו של מעשה המניה, הנמנה הראשון במניין הכולל, משמעות הדבר היא שבחינתו האנדבידואלית האישית הפרטית הארצית, היא הבולטת והמשמעותית ביותר ביחס לשאר המנויים.


ברור אם כן, שראשיתיות זאת תתיחס אל ראובן דווקא מכוח בחינת כוחו הכוללת שקימת בו. בחינה זאת בהיותה חלק מן ההופעה הארצית הטבעית, מופיעה בהכרח גם עוצמה אנדבידואלית אישית מיוחדת. (ולא רק עוצמה של הופעה רוחנית גבוהה, המחייבת נחלה מיוחדת). כמו כן מובן גם מדוע בבלבול היצועים, היה צריך ראובן לאבד את עצם יכולתו להמנות בתוך שבטי ישראל, כמר שהיה צריך לאבד את בחינת הנחלה, וזאת כפי שהסברנו בעניין הנחלה, שבלבול היצועים מבטא למעשה את דרכו של ראובן "לנצל" את משמעות כוח רחל, כלפי כוח לאה, כלומר להשתמש בכוח המציאות החומרית הגשמית החיצונית כטפל וכבונה של המציאות הפנימית הרוחנית, כשדרך זאת גורמת לקעקוע גם של הצד הרוחני, (נכונות ראובן להריגת שני בניו) וגם של הצד החומרי גשמי. (זריקת יוסף לבור מלא נחשים). אם כן, כיוון שדרכו של ראובן גורמת בהכרח לקעקוע מישור המציאות החומרית החיצונית, לא היה צריך להיות לו בכלל ביטוי במישור הזה, וכפי שהיה צריך לאבד את שיכותו לנחלה כלשהי, כך גם לא היה צריך להכלל במניין, כיון שכל עניין המניין אם כל ההתבלטות האינדבידואלית הפרטית שבו, שיך למישור הזה שאינו יכול להתקיים על פי דרכו של ראובן.


נראה שכך באמת התיחס גם יעקב כלפי ראובן בברכתו על פי המדרש[5] "אז חללת יצועי עלה". שם אומר המדרש שיעקב אומר לראובן שהוא אינו מרחקו ואינו מקרבו עד שיבא משה, (שעליו נאמר: "ומשה עלה אל הר האלוהים[6]") שהוא זה שמקרבו באומרו: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר[7]". ונראה שספקו של יעקב, הוא על אותה בחינה של המניין, כיון שמה שמקרב משה אצל ראובן הוא את הבחינה הזאת, כפי שמביא רש"י על  "ויהי מתיו מספר": "נמניין במניין שאר אחיו… שלא יצא מן המניין".


אם כן אנו רואים שבחינת המניין הייתה צריכה מן הדין לא להתקיים כלל אצל ראובן, דבר שהיה מוציא אותו לגמרי ממניין השבטים.


עובדה זאת יכולה לבאר מדוע יעקב לא מזכיר אותה בפרוש בדבריו, אלא רק ברמז, (במילה "עלה"). וזאת כיון שיעקב מזכיר בפרוש רק את אותם בחינות שראובן מאבד בהם את הבכורה, ואלו בחינות המלוכה והכהונה, כפי שנראה בהמשך. איבוד בכורות אלו לא היו גורמות לאיבוד גמור של ראובן מבחינת מציאותו בעולם הזה. לעומת זאת איבוד בחינת המניין, משמעותה היא איבוד גמור של בחינת ראובן בעולם הזה, ועל כן השאיר זאת יעקב למשה, שבכוחו היה לתקן אצל ראובן את הבחינה הזאת, (אם כי גם תיקון משה לא מחזיר את ראובן לבכורת המניין, אלא רק להיות נמנע אם שאר אחיו). כשהוא מזכיר חסרון זה רק ברמז.


הערה: יש להדגיש שבחינת הנחלה שגם הייתה צריכה "לרדת" מראובן, לא הייתה גורמת לאיבוד ראובן ממציאות העולם החומרי, כיון שפה אין זה איבוד העצמיות ממש, אלא רק של הצד המשלים שלנו במציאות, (שהרי כפי שאמרנו צד הנחלה הוא המשלים את מציאות האדם בעולמינו). ובאמת אנו נראה שלוי ושמעון שאיבדו את בחינת הנחלה, בכל אופן קיומם במציאות נמשך, כל אחד בדרכו המיוחדת, כפי שננסה לבאר בהמשך. (את בחינת משה, ויכולתו "לעזור" לראובן לחזור ולהתקיים במישור הנחלה והן במישור המניין, אנו ננסה לבאר בהמשך בעניין "התאמת הנחלה לאופי ראובן").


 


מניין ראובן בתורה: אם כן על פי דרך הבנתנו, לכאורה לא היה צריך ראובן להיות כלל נמנע אם שאר ישראל עד זמן משה רבנו, וגם לאחר תיקון משה רבינו, לא היה צריך ראובן להיות נמנע ראשון לכל הפחות, ובכל אופן אנו רואים שבכל המקומות בתורה שב"י נמנים, נמנה ראובן ושבטו ראשונים.


נראה להבין, שעניין זה אינו קשור דווקא לעניין בכורת המניין, כיון שחוץ מהיותו נמנה ראשון, מודגש בכל המקראות שראובן הוא הבכור: "ראובן בכור ישראל[8]", וזה לכאורה תמוה, שהרי כל סוגי הבכורות שהיו לו מכוח היותו "טיפה ראשונה" נעלמו בעקבות מעשה בלהה, ומדוע ממשיך הכתוב לקוראו בכור?


נראה שרש"י שבא לאחר מעשה בלהה[9], יכול לתת כיוון של תשובה: "בני לאה בכור יעקב ראובן…[10]" רש"י: "ואפילו בשעת קלקלה קראו בכור, בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור למניין…" ולכאורה אנו ראינו שבכורות אלו ניתלו מראובן, כשיעקב עצמו נוטל אותם ממנו? אלא יש לדייק ברש"י, שמה שהפסוקים מתיחסים לראובן כבכור, זה דווקא מצד לקרא לו בכור ולא שבפועל הוא בכור. כלומר שמצד הכרחות הפנימיים המצויים בו באמת יש בו את בחינת הבכור, כלומר שמצד הכוחות הפנימיים המצויים בו, באמת יש בו את בחינת הבכור שנובעת מהיותו טיפה ראשונה של יעקב, ובחינה זאת אינה יכולה לרדת ממנו, ומה שירד ממנו זה רק מצד קיום הבכוריות הזאת במציאות בפועל, וזאת בעקבות קעקוע מישור זה ע"י ראובן בדרכו המוטעת.


אם כן גם בעניין מניין השבטים ממשיך ראובן להמנות ראשון כמו שהוא ממשיך להקרות בכור, וזאת מכוח המציאות הבכורית הפנימית שקימת בו.


הערה חשובה: על פי הבנתנו ברור שלקיחת בחינות הבכורה השונות ע"י יוסף, לוי ויהודה, לא היו כלל מצד זה שבחינת ראובן כבכור עברה אליהם, שהרי היות ראובן טיפה ראשונה, אם כל המשמעות שבכך, זאת מציאות שבטבע, שאינה יכולה לעבור, אלא בחינות הבכורה שהם לקחו הם מצד הביטוי החיצוני שבפועל שלהם, כשמתוך אי הופעתה בפועל של בחינת בכורתו של ראובן מתבלטות בחינותיהם של יוסף לוי ויהודה. כך אנו ראינו עד עתה בעניין בכורת הנחלה, שלקיחת בכורתו של ראובן על ידי יוסף, היא רק מצד הנחלה היתרה שהייתה צריכה להיות לראובן- נחלת עוג מלך הבשן, (כפי שנבאר בהמשך) מכוח מכירת הדודאים לרחל. בכוריות זאת כפי שהסברנו, היא אך ורק מצד כוחו הפרטי של ראובן, ולא מצד בכוריותו הכללית שאינה יכולה להילקח ממנו, אם כי הוא עצמו אינו מסוגל להוציאה אל הפועל.


כך אנו גם נראה בהמשך גם לגבי בכורת הכהונה ועניין המלוכה, שאין כלל להשוות בין מלכות יהודה ומלכות ראובן שהייתה צריכה להיות, וכן בין כהונת הבכורים וכהונת הלווים, כשבחינת הבכורה אצל ראובן היא הרבה יותר ראשיתית ומגלה אלוקות, מאשר בחינות הבכורה שמופיעות על ידם.


 


 








[1] שמות ל' י"א



[2] שמואל ב' כ"ד ב'



[3] שם פסוק ט"ו



[4] בראשית מ' י"ב



[5] מדרש רבה בראשית צ"ח ד'



[6] שמות י"ט ג'



[7] דברים ל"ג י'



[8] שמות ו' י"ד, במדבר א' כ', שם כ"ו ה', דבה"י א' ה' פס' א', שם פס' ג'



[9] על בראשית ל"ג כ"ג



[10] בראשית ל"ה כ"ג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.