ראובן בכורי אתה

 


בכורת ראובן.


אם כן ראינו עד כה בראובן, את הכוח החיובי הטמון בו וזהו כוח הדודאים (שאותו מכרה לאה לרחל). ומן הצד השני ראינו את הכיוון שראובן פנה אליו בפועל, והוא הבלטת המשמעות הפנימיות הרוחניות ע"י המציאות החומרית הטבעית, תוך כדי התעלמות מחשיבות המציאות הטבעית החיצונית לכשעצמה, מה שמביא בסכנה גם את המציאות החומרית הטבעית החיצונית, (כפי שראינו בלאה אמו, שיצאה מקושטת כזונה ובזריקת יוסף לבור). וגם את המציאות הפנימית עצמה. (כפי שראינו בעצתו של ראובן שיהרגו את בניו).


הערה חשובה: כמובן שיש להדגיש שכל התעלמותו של ראובן מבחינת המציאות הטבעית הארצית היא "בערבון מוגבל", רק לעניין הכרתו בהופעת ההשגחה באופן יחודי על רמת המציאות הזאת. אולם ברור שבאופן כללי לא התעלם ראובן, כמו שאר בני לאה מרובד המציאות הזה והתחשב בו במעשיו. הדגשת הנקודה הזאת כבר ראינו בתחילת מעשה הדודאים, שם מבאר רש"י, שהדגשת התורה את תקופת מעשה הדודאים, "בזמן קציר חיטים"[1] נועד ע"מ לשבח את השבטים, שלא פשטו ידם בגזל. (וזאת לעומת רועיו של לוט, שלא התחשבו במציאות העכשוית החיצונית ורעו בשדות זרים בטענה שארץ ישראל עתידה להתיחס לאברהם ועל כן גם עתה יש להם זכות ממשית בה, אע"פ שאינה שלהם בפועל[2]).


ונראה להבין שכל השינויים האלו שאנו רואים באופיו של ראובן מנקודת אופיו המקורית, הם שגורמים לאיבוד הבכורה ממנו. אלא כפי שנראה, ישנם כמה בחינות לעניין הבכורה, כשלא את כולם איבד ראובן, וגם מה שאיבד, לא איבד באותה דרך: "בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי…"[3] רש"י ד"ה בכור יעקב: "אפילו בשעת קלקלה קראו בכור". ד"ה בכור יעקב: בכור לנחלה בכור לעבודה בכור למניין ולא ניתנה בכורה ליוסף אלא לעניין השבט, שנעשה לשני שבטים".


כלומר אנו רואים שהפסוקים טורחים להדגיש, שמעשה בלהה לא הוריד את היות ראובן בכור, כשבכורת השבט לכתחילה הייתה שייכת ליוסף וממילא לא הורדה מראובן. אולם בהמשך הפרקים בברכת יעקב, אנו רואים לכאורה סתירה על כך: "ראובן בכרי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז"[4]. רש"י ד"ה יתר שאת: "ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה לשון נשיאת כפיים." ד"ה ויתר עוז: "במלכות ומיגרם לך להפסיד כל אלה הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם לכך אל תותר אל תרבה ליטול כל היתרונות הללו שהיו ראויים לך." אם כן אנו רואים שראובן כן איבד מתוך מעשה בלהה את הכהונה והמלוכה, ויש להבין מה פשר הסתירה הזאת. כמו כן נצטרך להבין מדוע לא מוזכר עניין המלוכה ברשימת סוגי הבכורה שהייתה בחלקו של ראובן, ומדוע עניין החלוקה לשבטים הייתה שייכת לכתחילה ליוסף ולא לראובן. דבר נוסף שאנו רואים מתוך ברכת יעקב, שהוא אינו מזכיר כלל את עניין בכורת המניין, שהייתה גם היא שייכת לראובן, אולם במדרש[5] נאמר: "…אז חללת יצועי עלה. רבנן אמרי איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלוהים מה שבדעתו רואה לעשות בך עושה כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן ואל ימות…" ובדברי משה עצמו נאמר[6]: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר". רש"י: יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא שלא יזכר לו מעשה בלהה." ד"ה ויהיו מיתיו מספר: "נמנין במניין שאר אחיו דוגמא היא זו כעניין שנאמר וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שניים עשר שלא יצא מן המנייו."


אם כן אנו רואים שדווקא את הבחינה של המניין צריך לקרב משה, כשיעקב עצמו רומז על כך בכך שהוא משאיר את סגירת המעגל למשה. אם כן יש לבאר מדוע מצד אחד עניין הורדת בכורת המניין מראובן לא מוזכרת בפרוש אצל יעקב, אלא רק נרמזת על ידו, כשאצל משה היא מגיעה כבחינה העיקרית שהוא מתקן אצל ראובן.


התמיה בעניין בכורת המניין עוד גודלת, כשאנו מתבוננים בפסוקים[7]: "ויהיו בני ראובן בכר ישראל תולדתם למשפחתם לבית אבתם…פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות". וכך גם מובא בכל שאר מניני ב"י, ראובן ממשיך להיות נמנה ראשון, דבר שלכאורה סותר את דברי משה, שדואג בכלל לעניין הבסיסי של הכנסת ראובן להיות נמנה עם אחיו.


בכורה נוספת שאון יעקב מזכיר בדבריו היא בכורת הנחלה. אולם לא נוכל להסיק מכך שבכורת הנחלה לא נטלה ממנו, וזאת מתוך הכתוב בדברי הימים[8]: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף". רש"י: "ואם תאמר אם כן שהיה בכור למה לא יצא ממנו מלכות כי הוא בודאי הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף ואם תאמר אם כן למה לא מלכו בני יוסף לכך אמר ולא להתייחס לבכורה חלק המלכות אלא בכורה כי יהודה אפילו לא חלל ראובן הבכורה ולא נלקחה ממנו אפילו הכי היה הגון למלוך". ד"ה כי יהודה גבר באחיו: "שנאמר גור אריה יהודה". ד"ה ולנגיד ממנו: שיצא ממנו מלכות ועל שם כך נקרא המלך נגיד שהוא המוציא והמביא, והבכורה והלכות נטלה מראובן ונתנה המלכות ליהודה כדכתיב כי יהודה גבר באחיו אבל חלק הבכורה נתנה ליוסף לשני בניו". כלומר אנו רואים שגם יוסף "חותך" מראובן את הבכורה, (חוץ מיהודה ולוי). וזאת בכורת הנחלה. (שהרי בכורת השבט, ממילא הייתה שייכת לו).


מקור נוסף לשיוך בכורת הנחלה ליעקב מובא בבראשית[9]: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך." רש"י: שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך… ד"א שכם אחד הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים."


אם כן יש לבאר מדוע יעקב עצמו, אינו מזכיר איבוד בכורה זה בברכתו לראובן.


סיכום השאלות: א) מה משמעות הבכורה? ב) מה משמעות הבכורה בנחלה, בעבודה, במניין, בשבטיות? ג) מדוע רש"י שמפרט את הבכוריות שהייתה לראובן לא מזכיר את עניין המלוכה? ד) מדוע הייתה ליוסף לכתחילה הבכורה לעניין חלוקת השבטים? ה) מדוע במעשה בלהה מדגישה התורה שראובן לא איבד את בכורתו, ואילו בברכת יעקב לבני אנו רואים שהוא כן איבד את בכורתו? ו) מדוע יעקב כן מזכיר את איבוד המלוכה? ז) מדוע יעקב לא מזכיר את איבוד הבכורה של המניין? ח) מדוע דווקא משה הוא שמזכיר דווקא את הבחינה הזאת? ט) מדוע בכל אופן, בכל מניני ב"י נמנה ראובן ראשון? י) מדוע לא מזכיר יעקב את עניין איבוד בכורת הנחלה ליוסף? י"א) מה גרם לראובן לאבד את בכורת הנחלה?


כדי שנוכל להבין באמת את התהליכים שעברו על ראובן ביחס לבכורתו יש להבין קודם כל מהי בחינת הבכורה. ונראה שבברכת יעקב מובא כיוון של הבנה: "ראובן בכרי אתה כוחי וראשית אוני"[10]. כלומר היות ראובן ראשית כוחו של יעקב, היא זאת שנותנת לו את מעמד הבכור. ונראה שראשית הכוח של האדם, היא בחינת ה"ראש" של המציאות, כלומר בחינת המחשבה, כשממנה מתפרטים הפרטים המחולקים. כלומר בבחינת הראש יש למעשה את כל הכוחות כולם, כשהמציאויות היוצאות לאחר מכן, הן התפרטיות מחולקות שיוצאות מאותו כוח ראשיתי. המסקנה היוצאת מכך היא שכוחו הראשיתי של האדם, אינו מציאות שווה לשאר המציאויות שיבואו לאחר מכן, אלא יש בה ברובד הפנימי שבה התכללות של כל הכוחות שיבואו לאחר מכן. על פי זה נצטרך להסביר בכל משורי הבכורה שנראה, את הבחינה הכוחית המרוכזת, שבכל כוח וכוח, כפי שהייתה צריכה להופיע בראובן.


 


בכורת השבט:


אנו רואים מדברי רש"י לאחר מעשה בלהה, שעניין הבכורה השבטית, (שהביטוי המעשי שלה היה חלוקת השבט לשני שבטים). לכתחילה לא הייתה שייכת לראובן, אלא ליוסף. (כמובן שעניין השבט אינו קשור לעניין הנחלה שאותו מזכיר רש"י, כצד שכן היה שיך לבכורת ראובן). כך גם אנו רואים בברכת יעקב לשני בני יוסף[11]: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים." רש"י: בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל עמים ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גויים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גויים הרי שניים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי לחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך. (הערה: כשנגיע להבנת עניין שבט יוסף, אנחנו נצטרך לרדת לעומק הבנת עניין "גוי וקהל גויים" ומתוך כך להבנת כוחו ומטרתו של יוסף בעם ישראל, וכל זאת מכוח בכורת השבטיות שיש לו).


ונראה להבין שעניין השבטיות כפי ביטויו המילולי, משמעותו היא הפילוג וההתפרדות לכמה כיוונים, ואם אנו אומרים שאדם הוא בכור לשבטיות, זה למעשה אומר שכוח ההחלקות והפרודיות קימת אצלו באופן ראשיתי ומרוכז, ושיש באופיו את כוח החילוק והפרוד של כל אחד מהחלקים המפורדים. על פי הבנה זאת, הגיוני שגם בפועל תכונת הפרודיות תתגלה אצלו, בצורה חזקה יותר, וזאת בכך ששבטו יתחלק פעם נוספת לשני שבטים. (על פי הבנה זאת צריך היה שאצל יוסף שבו הייתה בחינת הבכורה הזאת, יתחלקו משפחותיו שנגד כל שבטי ישראל, אולם בפועל היה הדבר אצל בנימין, מתוך כישלונו של יוסף, ואנו נצטרך לבדוק בהמשך את הסיבות לכך).


על פי ההבנה הזאת של עניין השבטיות ככוח הפרודיות חייבים להבין שבחינת הבכורה הזאת יכולה להיות דווקא למי שהוא עצמו שיך לבחינה החומרית הגשמית החיצונית, כיון שמימד זה הוא מימד הפרודיות. אם כן שייכות כזאת קימת דווקא אצל יוסף שנולד מרחל, שמבטאת את מישור המציאות הטבעית הארצית, ושלא היה לו שום דבר מבחינת לאה. (לפחות לכתחילה). לעומת זאת ראובן כיון שעקרו הייתה מבחינת לאה, אין הוא יכול להיות בכור של הבחינה השבטית.


כלומר, יוצא באמת שראשית אונו של יעקב הייתה בראובן, אולם רק ראשית אונו מצד התכונות הפנימיות. אבל ראשית אונו מצד תכונת המציאות הטבעית החיצונית, התגלתה לראשונה רק בהולדת יוסף, וממילא ראשית זאת של עניין השבטיות, התגלתה רק אז. הערה: יש להבין שאע"פ שבפועל ראשית אונו של יעקב כבר יצא בהולדת ראובן, ולכאורה הרי אין "סינון" באונו של אדם שהוא מוציא אותו, יש להבין, שבהזדווגותו של האדם ישנה התאמה בין מציאות הזרע שמגיע מן הבעל ובין הצד שמגיע מן האישה מכוח ההשגחה הקיימת במציאות, (כך אנו נראה בעניין השמות שנתנה לאה לבניה, שכשהיא אומרת "ועתה יאהבני אישי", או "ועתה ילוה אישי אלי" זה לא רק משאלה שנובעת מכך שכיון שיש לה ילדים הוא יאהב אותה, אלא מציאות הילדים מראה שאותה בחינה שיש לאישה, יש לה מקבילה אצל הבעל ולכן נוצר הילד משיתוף שניהם. אם כן כשיעקב רואה שנולד משניהם ילד, הוא יכול להגיע מכך להכרה שיש גם אצלו את בחינת לאה, כשהמשותף הזה הוא שיכול ליצור את האהבה בין שניהם. באופן כזה אנו מוצאים במדרש[12]: "…כיון שפקדה הקב"ה בבנים, אמר, לאמן של אלו אני מגרש…") אם כן ניתן להבין, שכל עוד לא נולד יוסף, אותה בחינה ראשיתית יחודית לכוח רחל שאצל יעקב, לא יצאה אל הפועל, ורק בהולדת יוסף היא מתגלה, וממילא מתגלה בחינה נוספת ראשיתית מצד כוח זרע יעקב.


 








[1] שם ל' י"ד



[2] ע"פ רש"י שם י"ג ז'



[3] שם ל"ה כ"ג



[4] שם מ"ט א'



[5] מדרש רבה בראשית צ"ח ד'



[6] דברים ל"ג י'



[7] במדבר א' כ'



[8] דברי הימים א' ה' א'



[9] בראשית מ"ח כ"ב



[10] שם מ"ט א'



[11] שם מ"ח ד'



[12] מדרש רבה בראשית פרשה ע"א ב'

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *